פינוי בינוי 

פינוי בינוי הוא סטטוס של קרקע שמשמשת למגורים. משמעות המושג היא שאותה קרקע, שהוכרזה כשטח פינוי בינוי, מיועדת לפינוי התושבים, הריסה ובנייה מחדש.

ההחלטה על הכרזה זו יכולה לנבוע מסיבות שונות. בדרך כלל אזור שיוכרז כשטח פינוי בינוי הוא אזור דליל מבחינת תושבים, כאשר המגמה היא ציפוף הערים. סיבה נוספת הינה אזור הנחשב חלש מבחינה סוציו-אקונומית – חברתית, במטרה לבנות מתחם בעל תשתיות חדשות ולשפר תדמית של עיר מסוימת.

תהליך פינוי בינוי כרוך בפינוי התושבים בהסכמתם הבלעדית, המושגת לרוב על ידי פיצוי, בדרך כלל דירה במתחם החדש. לעיתים, יקבלו התושבים כבר בתחילת הפרויקט ערבות בגובה שווי הדירה החדשה, דמי שכירות מלאים למשך תקופת הבניה, והטבות נוספות. על מנת לאפשר הסכמים כאלה נהנים היזמים מזכויות יתר של בניה ופטור מתשלומי מיסים שונים. כך, מקלה המדינה על ההתקשרות וההגעה להסכם בין יזמים לבין התושבים.

ההכרזה על פינוי בינוי מעוגנת בחוק בישראל. על פי החוק, לטובת ההכרזה נדרש רוב גורף של 80% מדיירי המתחם. כאשר ישנו רוב כזה, אל מול התנגדות של דיירים יחידים, מטיל החוק על הדייר המסרב את האחריות להפסדים שעלולים להיגרם לכל שאר הדיירים בעקבות אי-ביצוע היוזמה.

משמעות הדבר היא שאם התנגדות הדיירים אינה מוצדקת, כלומר התהליך הוא מסודר, יש את הערבונות והביטחונות הדרושים והרווח לכלל הדיירים ברור, יכול הרוב לתבוע תביעת נזיקין את אותם דיירים. בד"כ הגשת תביעה כזאת מספיקה על מנת לשכנע את הדיירים הסרבנים. החוק נועד למנוע מצב שבו פרויקטים כאלה יתעכבו או יתבטלו בגלל סרבנות של אדם בודד, מה שעלול לעכב התחדשות ופיתוח של שכונות שלמות.

בתביעות שונות שהוגשו בשנים האחרונות כנגד דיירים סרבני פינוי בינוי נפסקו פיצויים לטובת התובעים, תוך הכרזה של בית המשפט שהפיצויים לא ישולמו במידה והדיירים יחזרו בהם מהסירוב. ישנה טענה שבהחלטות כאלה עיקר בית המשפט את חוק פינוי בינוי, בעיקר מפני שדיירים יודעים שהם יכולים לסרב בלי לשלם על כך מחיר, גם במקרה שבו יפסידו בתביעה.